הדף בטעינה...
חומרי לימוד (עורך דפים)
חפש מתקדם
 
גודל גופן: א   א   א   א

 

הדפס
 

רפואה אלטרנטיבית במבט ביקורתי

שמעונה גינצבורג

 

 

מונחים והערות לשוניות

הרפואה האלטרנטיבית (alternative medicine), או בעברית - הרפואה החלופית, ידועה בכמה שמות נוספים: תרפיה חלופית (alternative therapy), רפואה משלימה (complementary medicine), רפואה הוליסטית (holistic medicine), רפואה אינטגרטיבית (integrative medicine), רפואה טבעית ועוד.

הרפואה המדעית ידועה אף היא בכמה שמות נוספים: רפואה מערבית, רפואה קונוונציונלית, רפואה שמרנית או אורתודוקסית, רפואה ממסדית, רפואה אָלופָּתית (allopathic medicine), רפואה מסורתית ועוד.

ראוי לציין שהכינויים "מערבית" ו"מסורתית" ביחס לרפואה המדעית מטעים במידה מסוימת, כי הרפואה המדעית אינה זהה לרפואות שונות ששלטו במערב במהלך ההיסטוריה, והכינוי "מסורתית" מתאים גם לסוגים אחדים של הרפואה האלטרנטיבית.

כאן נשתמש בדרך כלל במונחים "רפואה מדעית" ו"רפואה אלטרנטיבית" (או "חלופית"). כמו כן, לעוסקים ברפואה החלופית נקרא כאן "מטפלים" או "מרפאים" בעוד שהשם "רופאים" ייוחד לעוסקים ברפואה המדעית.

 

 

1. מהי רפואה אלטרנטיבית?

הרפואה האלטרנטיבית היא קבוצה רבגונית של שיטות ריפוי ושמירת הבריאות. לכל שיטה במגוון הזה יש היסטוריה משלה, הנחות וטענות ספציפיות וטכניקות ייחודיות. אחדות מהשיטות רואות את עצמן כמיועדות לטיפול בטווח רחב של מצבים, ואחרות מתרכזות בהיבט יחיד או בהיבטים ספורים של בריאות הגוף והנפש. חלק משיטות הריפוי האלטרנטיביות חופפות זו את זו או שיש להן מן המשותף, אך הקווים המאפיינים את מרביתן הם הסתמכות על אמונה מטפיזית ואי-מחויבוּת לשיטה המדעית המערבית: כמה מהשיטות מתנגדות באופן מפורש לרפואה המדעית, בעוד שאחרות רואות את עצמן כמשלימות אותה. יש לציין שבארצות הברית לבדה, בסוף המאה ה- 20, נזקקו למעלה מ- 40% מן האמריקנים לטיפול אלטרנטיבי זה או אחר, ובשנת 1997 הוציאו 27 מיליארד דולר על תרופות אלטרנטיביות (Stokstad, 2000). אין בכוונתנו להציג סקירה ממצה של כל הרפואות החלופיות אלא להביא כמה דוגמאות מייצגות. על חלקן - בייחוד אלה השכיחות ביותר היום בעולם המערבי ובישראל - ננסה לעמוד בפירוט מה.

ברפואה האלטרנטיבית הרווחת בישראל בולטות ומשגשגות, בין השאר, האָקוּפּוּנְקְטוּרה או הדיקור (acupuncture), ההוֹמֵאוֹפָּתיה (homeopathy), הכירופרָקטיקה (chiropractic), הרֵייקי (reiki) ורפואת הצמחים, ועליהן נתעכב בהמשך (ראה סעיף 3). סוגים רבים אחרים של רפואה אלטרנטיבית שכיחים בארצות המערב היום, ולהלן מובא מדגם מייצג שלהם.

 

אוסטֶאופתיה קרַניָאלית (cranial osteopathy, craniosacral therapy, craniopathy) - טוענת כי ניתן לשפר את הזרימה של "אנרגיית החיים" (vital energy) בגוף על-ידי הזזת עצמות הגולגולת (ה- cranium) ועצם העָצֶה (ה- sacrum, עצם בת חמש חוליות מאוחות, הנמצאת בין חוליות המותן והזנב), ובכך להביא מזור לבעיות בריאות רבות. השיטה הומצאה על-ידי האוסטֵאופַּת האמריקני סתרלנד (William G. Sutherland) בשנות השלושים של המאה ה- 20. המטפלים בשיטה זו סבורים כי בכוחם לסלק חסימות מזרימת נוזל השדרה והמוח (cerebrospinal fluid), ואחרים אומרים שבעת הטיפול הם מתאימים את עצמם ל"ריתמוס" של המטופל בהחזיקם בראשו או בעצם העָצֶה שלו.

 

אַיוּרוֶודָה (Ayurvedic) - גישה רפואית הודית מסורתית בת 5,000 שנה (מקורותיה הכתובים הם ארבעה ספרי סנסקריט מן המאה השנייה לפני הספירה). המלים "אַיוּר" ו"וֶדָה" משמען חיים וידיעה (או מדע), בהתאמה, ופירוש השם אַיוּרוֶודה הוא אפוא "מדע החיים". התיאוריה הבסיסית של האיורוֶודה קובעת כי תפקודי הגוף מווּסָתים ומאוזנים על-ידי שלושה עקרונות פיזיולוגיים המכונים "דוֹשוֹת", והם: וָתָה, פּיטָה וקָפָה. הרכבים שונים של השלושה יוצרים טיפוסי גוף שונים, הנקראים פְּרַקְרִיטי (prakriti), ולהם תכונות אופייניות. סימני מחלה הם תמיד תוצאה של חוסר איזון בין הדושות, הניתן לאבחון תוך בדיקת הדופק בפרק ידו של המטופל, בסיוע תשובותיו לשאלון מיוחד.

פרקטיקת הטיפול כוללת "מדיטציה", הליכי "היטהרות" והתחדשות, תכשירים מינרליים וצמחיים, התאמת הדיאטה ל"טיפוס" הגוף, תרגילי התעמלות ועוד. התכנית המלאה להשגת בריאות כוללת כעשרים מרכיבים ובהם פיתוח מצבי הכרה גבוהים באמצעות מדיטציה, חידוש החושים, אינטגרציה בין השרירים לעצבים, טיהור באמצעות דיאטה וצמחי מרפא, וקידום השלום בעולם.

 

אירידולוגיה (iridology) - מושתתת על הרעיון שכל חלק מהגוף מיוצג באזור מוגדר בקשתית העין (iris). את השיטה המציא הרופא ההונגרי איגנאץ פון פֶּצֶלֶאִי (Ignatz von Peczely) במאה ה- 19. האירידולוגים משתמשים במפות המחלקות את הקשתית לחלקים כמו בלוח השעון. הם טוענים שאפשר לאבחן מצבי חולי ובריאות תוך התיחסות לצבע הקשתית ולמרקמה ולכתמי פיגמנטים באזוריה השונים. יתר על כן, מהתבוננות בקשתית ניתן להסיק על ההיסטוריה של מחלות קודמות ועל התרופות שניתנו בעבר (לדוגמה: משולש לבן במקום מסוים בקשתית מסמן בעיה בתוספתן, בעוד שכתם שחור מרמז שהתוספתן הוצא בניתוח). אמצעי הריפוי כוללים ויטמינים, מינרלים וצמחי מרפא. בשיטות האבחון של האירידולוגיה משתמשים מרפאים אלטרנטיביים שונים, ובהם אקופונקטוריסטים, נטורופתים, הומאופתים וכירופרקטורים מסוימים.

 

ארומָתֶרפיה (aromatherapy) - מתוארת על ידי חסידיה כשימוש ב"שמנים תמציתיים" או ב"שמנים חיוניים" (essential oils) לשם ריפוי. הכימאי הצרפתי גָטֶפוֹס (Rene Maurice Gattefosse) טבע את השם בשנות העשרים של המאה ה- 20, והמונח מטעה במקצת, כי לארומות שבשמנים לא אמורה להיות כל השפעה מרפאה כשלעצמן: מסתייעים בהן כדי לזהות את השמנים, לקבוע דרגות מיהול ולעורר את הזיכרון, אך לא לריפוי עצמו. ה"תמציתיות" או ה"חיוניות" (essennce) שבשמנים - כלומר, תכונותיהם הכימיות האחרות, לא הריח - היא הגורם המרפא. השמנים החיוניים הם תמציות מרוכזות המופקות בתהליכי זיקוק מִפרחים, מעלים, מענפים ומשורשים. הן אמורות להכיל בין השאר הורמונים, ויטמינים, אנטיביוטיקה וחומרי חיטוי, והן מייצגות את "כוח החיים" או ה"נשמה" של הצמח. השמנים מסופקים למטופל דרך העור באמצעות עיסוי, בשאיפה ישירה או בשתייה. בין השפעותיהם המועילות והמרפאות מונים המטַפְּלים הרפיה, חידוד המוח, סילוק דיכאון, טיהור הגוף מרעלים, שיפור הנשימה, הגברת זרימת הדם, ריפוי יתר לחץ דם, פתיחת "מרכזי אנרגיה" בגוף, חיזוק מערכות ההגנה של הגוף ועוד.

 

הידרוֹתֶרפיה פנימית (internal hydrotherapy) היא למעשה חוקן, האמור להרחיק מן המעיים רעלים המזיקים לגוף באופן כרוני. בהליך הזרמת הנוזלים דרך הרקטום מעבירים עשרות ליטרים של מים (המכילים לעתים קפה, אנזימים שונים, צמחי מרפא ועוד).

 

מגע מְרַפֵּא או מגע טיפולי (therapeutic touch, TT) הוא שיטה שבה משתמשים בידיים, בניסיון לזהות את "שדה האנרגיה האנושי" (human energy field, HEF) המקיף את גופו של המטופל ברדיוס של 10 עד 20 ס"מ, ולכוון "אנרגיות אנושיות" לריפוי. המְרפא או ה"הילֶר" (healer) מניח את ידיו סמוך לאזור הבעייתי בגוף המטופל או נוגע באזור עצמו, וה"הילינג" (healing, ריפוי באמצעות הרוח והאנרגיה) מתבצע באמצעות העברת אנרגיה אנושית עודפת מן המרפא אל המטופל. הפרקטיקה כוללת ארבעה שלבים: מיקוד, שהוא תהליך מדיטציה והתרכזות פנימית, ובו ההילר מתאים את עצמו לרמת האנרגיה של המטופל; הערכה, שבמהלכה מזהה ההילר באמצעות ידיו "אנרגיה דינמית" המוקרנת מן המטופל; סילוק "אנרגיה עומדת" או "אנרגיה מתה" (stagnant energy) מן המטופל והלאה; ולבסוף, העברת אנרגיה מן המרפא אל המטופל לשם איזון.

המגע המרפא, בצורתו המודרנית, פותח בשנות השבעים של המאה ה- 20 בארה"ב על-ידי האחות והפרופסור לסיעוד דולורס קריגר (Dolores Krieger) ועל-ידי מורתה התיאוסופית דורה קונץ (Dora Kunz). השיטה פופולרית ביותר בקרב אנשי מקצוע מתחום הסיעוד.

 

מַקרוֹבּיוֹטיקה (macrobiotics) היא סגנון חיים המאופיין בדיאטה מיוחדת האמורה להבטיח את האיזון בין שני הכוחות יין (yin) ויאנג (yang), שהם מושגים עתיקי יומין מן הפילוסופיה הסינית. הפירוש המילולי של מקרוביוטיקה הוא "דרך החיים הארוכים". שני היפנים סָקוּרָזאווה (Yukikazu Sakurazawa, הידוע גם בשמו הספרותי אוסאווה (George Ohsawa)), וקוּשי (Michio Kushi) תרמו לפופולריזציה של המקרוביוטיקה במערב, וזאת החל מאמצע שנות ה- 60. בכתביהם נטען כי למזונות יש "ייניוּת" ו"יאנגיוּת", וכי באמצעות דיאטה נכונה, המביאה בחשבון תכונות אלה, לא זו בלבד שאפשר לשמור על הבריאות אלא אף לרפא מחלות כגון סכיזופרניה, אֵיידס וסרטן. הופעת מחלות, לפי המקרוביוטיקה, היא ביטוי למנגנון ההגנה של הגוף בפני מזונות גרועים ולתגובתו כנגד חיים בסביבה אקולוגית מזוהמת וכנגד אורח חיים לא מאוזן. הדיאטה המקרוביוטית כוללת בעיקר ירקות, קטניות ודגנים מלאים, ואותם יש ללעוס 50 פעמים בטרם ייבלעו. מאפיינים אחרים של אורח החיים המקרוביוטי הם ריבוי צמחייה ירוקה בבית להעשרת האוויר בחמצן, טבילה במים קרים, הימנעות מלבישת בגדים סינתטיים היישר על העור וזמרה יומית של שיר שמח.

 

נָטוּרוֹפָּתיה (naturopathy) מבוססת על האמונה שסיבתה של מחלה היא פגיעה בעקרונות הבריאות הטבעיים. מחלות, לפי שיטה זו, הן הניסיון והמאמץ של הגוף להגן על עצמו. הריפוי מתבצע באמצעות עירור תהליכי ריפוי טבעיים פנימיים של הגוף וחיזוק "כוחות החיים" (vital forces). הליך העירור הזה נעשה באמצעות טיהור הגוף מרעלים שונים ושימוש בדיאטות בריאות טבעיות (natural health foods), בצמחי מרפא, בתכשירים המופקים מתאים חיים, במסאז"ים, בחשיפה לאור השמש, בפעילות גופנית ועוד.

 

רֶפְלֶקסוֹלוֹגיה (reflexology) היא בדיקת הרגל ועיסויה לאבחון מחלות ולטיפול בהן. הבסיס התיאורטי של השיטה הוא האמונה כי כל נקודה או אזור ברגל משקפים חלקים מסוימים של הגוף. לדוגמה, הבוהן הגדולה משקפת את הראש ונחשבת ל"אזור הרפלקס" שלו, הרגל הימנית משקפת את הצד הימני של הגוף, והרגל השמאלית - את הצד השמאלי. בגרסה מסוימת של הרפלקסולוגיה נכללות גם הידיים כמפות לחלקי הגוף. הרפלקסולוגיה הוכנסה לארה"ב בתחילת המאה ה- 20 על-ידי הרופא וויליאם פיצגֶ"ראלד (William H. Fitzgerald), מומחה למחלות אף-אוזן-גרון, תחת השם "תרפיית אזורים" (zonotherapy) ועל-ידי יוּניס אינגהאם סטופְּפֶל (Eunice D. Ingham Stopfel), אשר פיתחה טכניקת עיסוי הנקראת "רפלקסולוגיית אינגהאם". הרפלקסולוגים טוענים שדרך עיסוי נקודות הרפלקס הנאותות ברגל ניתן לשכך ולרפא כאבים וליקויים שונים כגון מיגרֶנות, מכאובי גב, סינוסיטיס, בעיות נשימה וקשיי עיכול. מנגנון הפעולה של הטיפול אמור להיות הגברת זרימת הדם והאיתות החשמלי העצבי בחלק הדואב בגוף, וזאת באמצעות עיסוי נקודות הרפלקס המתאימות. קיימים סוגים שונים של רפלקסולוגיה (המכונים בשמות אחדים ובהם zone therapy, vacuflex, vita-flex ועוד), ובחלק מהם משולבות שיטות טיפול חלופיות נוספות כמו שיאצו ויוגה.

 

תֶרפיה בכֶלָציה (chelation therapy) היא סדרת הזלפות תוך-ורידיות של חומרים שונים (ביניהם EDTA, תרכובת כימית הקושרת יונים של מתכות רבות), בניסיון להתגבר על הרעלות ולרפא מחלות אחדות ובהן הסתיידות עורקים.

 

תֶרפיה בשדות מגנטיים היא השימוש במגנטים ובשדות מגנטיים לשם שיכוך כאבים, ולפי טענות מסוימות גם לריפוי מחלות. השדות המגנטיים אמורים להשפיע על הגוף ותחלואיו באמצעות שיפור זרימת הדם, הסרת משקעים מדופנות כלי הדם, הגברת תכולת החמצן בנוזלי הגוף ועוד.

כאן העלינו על קצה המזלג כמה סוגים של רפואה אלטרנטיבית, ויש רבים אחרים. רק לשם ההתרשמות, הנה הרשימה שמציג המרכז הלאומי לרפואה משלימה וחלופית (National Center for Complementary and Alternative Medicine, NCCAM), שהקימו מכוני הבריאות הלאומי (National Institutes of Health, NIH) בארה"ב:

 

מערכות אלטרנטיביות של פרקטיקה רפואית

אקופונקטורה, רפואה אנתרופוסופית, איוּרוֶודה, רפואה קהילתית, רפואה סביבתית, רפואה הומאופתית, פרקטיקות לטינו-אמריקניות כפריות, פרקטיקות אמריקניות מקומיות, חומרים טבעיים, רפואה נטורופתית, תרפיית החיים הקודמים, שָמָניזם, רפואה טיבטית, רפואה מזרחית מסורתית.

 

שימושים בביואלקטרומגנטיות

טיפול באור כחול, אלקטרו-אקופונקטורה, שדות אלקטרומגנטיים, עירור חשמלי ונוירו-מגנטי, ספקטרוסקופיה בתהודה מגנטית.

 

תזונה, דיאטות ושינוי אורח החיים

שינוי סגנון החיים, דיאטה, תרפיית גֶרסון, מקרוביוטיקה, מֶגה-ויטמינים, תוספי מזון.

 

רפואת צמחים וצמחי מרפא

 

הילינג ידני

שיאצו, ריפוי בשדות ביולוגיים, רפואה כירופרקטית, שיטת אלכסנדר, תרפיה במסז", אוסתאופתיה, רפלקסולוגיה, מגע מרפא, שיטת טראגר, שיטת האזורים.

 

שליטת גוף ונפש

תרפיה באמנות (בריקוד, במוזיקה), ביופידבק, ייעוץ, דמיון מונחה, תרפיה בהומור, היפנו-תרפיה, מדיטציה, תרפיה בתפילה, פסיכותרפיה, שיטות הרפיה, קבוצות תמיכה, יוגה.

 

טיפולים ביולוגיים ופרמקולוגיים

חומרים נוגדי-חמצון (אנטיאוקסידנטים), טיפול בתאים, תרפיה בכלציה, תרפיה מטבולית, חמרים מחמצנים.

המרכז הלאומי לרפואה משלימה וחלופית (ה-NCCAM) שהקים ה-NIH לעידוד המחקר המדעי של פרקטיקות וריפויים אלטרנטיביים, מממן עבודות ביותר מעשרה מרכזי מחקר שהוקמו בשנים האחרונות. במרכזים אלה, לדברי ה-NCCAM, "תתבצע הבדיקה של של טיפולים אלטרנטיביים במצבים כרוניים רבים, ובהם איידס, סרטן, התמכרויות, אסתמה, ליקויים אלרגיים ואימונולוגיים, בריאות נשים, בעיות גריאטריות, פגעים נוירולוגיים לרבות שבץ, בעיות רפואיות כלליות וסוגים שונים של כאב. במרכזי המחקר ייקבעו כלים ודרכים לבחינה יעילה של פרקטיקות רפואיות אלטרנטיביות מבטיחות; על-פיהם יונחו החוקרים לבחינה מדעית קפדנית של הפרקטיקות החלופיות והרעיונות המועלים בהן. בשנה הראשונה להקמתו של כל אחד ממרכזי המחקר ייקבעו המבנה הארגוני ותכנית הפעולה שלו; בשנתיים שלאחר מכן יתבצעו המחקרים להשגת היעדים שנקבעו ולהערכתם. [...] המרכזים יאפשרו למרפאים חלופיים ולמדענים לבצע מחקרים משותפים, ותוצאות המחקרים הללו יפורסמו בעיתונות המדעית ויועברו לידיעת הציבור הרחב." (ניתן להתעדכן על המחקרים הללו ועל פעילויות נוספות של ה- NCCAM באמצעות אתר האינטרנט של המרכז: http://altmed.od.nih.gov/nccam.) ב- 1999 הועמד בראש המרכז סטיוֶון סטראוס (Straus), לאחר התפטרות שניים מקודמיו, בעקבות סכסוכים עם הממסד המדעי-רפואי ועם ראשי ה- NIH. מאבקים רבים כרוכים בניסיון לבצע מחקרים וניסויים קליניים לבדיקת פרקטיקות אלטרנטיביות במסגרת ה- NCCAM (ראו Stokstad, 2000).

 

המעמד המשפטי של הרפואה החלופית בישראל נקבע על סמך החוק "פקודת הרופאים (נוסח חדש), תשל"ז - 1976". לפי סעיף 2 של החוק, העיסוק ברפואה מותר רק לרופאים מורשים, ולפי סעיף 5 "לא ישתמש אדם בכינוי "רופא", "עוסק ברפואה", "מנתח" או בכינוי דומה, במילים או באותיות, המרמז שיש לו כשירות ברפואה, אלא אם כן הוא רופא מורשה". לפי סעיף 3א, "מי שאינו רופא מורשה לא יעסוק ברפואה ולא יתחזה, במפורש או מכללא, כעוסק ברפואה או כמוכן לעסוק בה". בסעיף 1 של החוק מוגדר העיסוק ברפואה כ"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפויָם, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להיריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא (לרבות ריפוי באקופונקטורה)". להוציא אפוא את האקופונקטורה, העיסוק ברפואה חלופית לצורכי אבחון וריפוי על-ידי מי שאינו רופא איננו חוקי בישראל; אשר לאקופונקטורה, בתיקון לחוק משנת תשמ"ז- 1987 נקבע כי "רשאי המנהל להתיר למי שאינו רופא מורשה ושנתמלאו בו התנאים שקבע השר בתקנות לעסוק באקופונקטורה בפיקוחו של רופא מורשה" (סעיף 59א). לפי סעיף 48 של הפקודה, העובר על הוראות החוק ומתחזה לרופא דינו מאסר שנה אחת (או קנס). יש לציין, שאכיפת החוק ביחס לעיסוק ברפואות האלטרנטיביות למיניהן איננה נרחבת. יתר על כן, לפי החוק הישראלי, לרופא מורשה מותר כאמור לעסוק ברפואה אלטרנטיבית, ולמי שאינו רופא מותר לעסוק ברפואה חלופית שלא לצורכי אבחון וריפוי. גם במרבית מדינות ארה"ב העיסוק ברפואה מותר לרופאים בלבד, אך קיימים מקצועות ברפואה החלופית המוכרים בנפרד, והעיסוק בהם מותר לשאינם רופאים, לפי חוקי רישוי ברורים. באנגליה ובסקנדינביה החוק אינו אוסר על מי שאינו רופא לעסוק ברפואה, למעט רשימת פעולות המותרות לרופאים בלבד, ובתנאי שאין התחזות לרופא על-ידי מי שאינו רופא.

ב- 1988 הקים משרד הבריאות בישראל ועדה מיוחדת ל"בחינת נושא הרפואה הטבעונית". במהלך העבודה החליפה ועדה זו את שמה וב- 1991 הביאה את המלצותיה בנוגע לרפואה החלופית, בפרסום שנקרא "דין וחשבון הוועדה לבדיקת נושא הרפואה המשלימה בישראל". להלן ציטוט מן הקטע המסכם של הדו"ח (סעיף ו), שבו מסבים חברי הוועדה את תשומת הלב לנקודות אחדות:

1. קיומו של ציבור, הנמנה עם כל שכבות האוכלוסייה, הנזקק לשיטות השונות שברפואה המשלימה. היזקקות זו נעשית בניגוד לחוק הקיים בישראל.

2. החומרה המיוחדת שבמצב הקיים, שכל מרפא הישר בעיניו יעשה, ללא קיום אמצעי ביקורת.

3. חוסר טיפול נאות של הגורמים המוסמכים באכיפת החוק הקיים ובהכנסת אמצעי ביקורת וסדר. יסודה של תופעה זו בחוסר האפשרות של עיקוב אחר כל הפרות החוק בתחום זה. אך תופעה זו קשורה גם בתחושה שיש לכבד את שאיפת הציבור הפונה לשיטות הרפואה המשלימה, ולא להתערב בהיזקקותו אליהן.

4. הפתרון האידאלי הוא, שאם וכאשר יוכיחו שיטות הרפואה המשלימה את יעילותן, ניתן יהא לשקול מתן רישוי והכרה בהן מטעם הגורמים המוסמכים המופקדים על מקצוע הרפואה והחינוך הרפואי בישראל. פתרון זה אינו בר-ביצוע אלא לאחר עבור תקופת הכנה ראויה, שבה ייקבעו טיב השיטות, אמות המידה להכשרה במקצועות השונים של הרפואה המשלימה, תכניות לימודים מתאימות וכיוצא באלה.

5. הצורך בהצעות לתקופת ביניים, לשם מציאת פתרון דחוף למצב הבלתי-רצוי והבלתי-נסבל המתואר לעיל.

המלצות הוועדה בדו"ח הנ"ל מובאות בנספח 1.

 

2. טענות כלליות בעד ונגד הרפואה האלטרנטיבית

2.1 טענות בזכות הרפואה החלופית

אלה הטענות השכיחות המוצגות בזכות הרפואה החלופית:

א. המטופלים בשיטותיה מעידים שהיא עוזרת להם.

ב. הרפואה האלטרנטיבית תופסת את האדם כמכלול. כל היבטי האדם נתפסים כקשורים זה בזה, עיקרון המכונה הוליזם (holism), שמשמעו "ראייה כוללת" או "כּוּליוּת אחת". בריאוּת האדם מוגדרת כאיזון בין מערכות הגוף הפיזיקליות והרוחניות. מתפיסה זו נגזר הדגש ששמה הרפואה החלופית בחיזוק מערכות ההגנה הפנימיות של האדם וברפואה מונעת.

ג. הרפואה החלופית מסוכנת פחות ובדרך כלל זולה יותר מן הרפואה המדעית. היא מנסה להשתמש בשיטות חודרניות פחות (במקום ניתוח מעיים יקר - שיאצו; במקום ניתוח גב מסוכן - דיקור, מסאז" וכדומה). בנוסף, הרפואה החלופית אינה גורמת תופעות לוואי שליליות המאפיינות תרופות רבות שבהן משתמשת הרפואה המדעית, בעיקר כשמדובר בטיפול בבעיות כרוניות.

ד. הרפואה האלטרנטיבית מציעה טיפולים גם למצבים שבהם הרפואה המערבית "מרימה ידיים" ואומרת נואש.

ה. הרפואה החלופית איננה בהכרח מנוגדת לרפואה המדעית; כשם שהרפואות הנפשיות - הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה - פועלות לצד רפואת הגוף הקונוונציונלית ומתפקדות כמשלימות לה, כך ניתן לראות את הרפואות החלופיות כמשלימות את הרפואה המדעית מכיוונים נוספים.

 

2.2 טענות נגד הרפואה המדעית

המצדדים ברפואה החלופית מעלים את הנקודות האלה כנגד הרפואה המדעית:

א. הרפואה המדעית איננה רואה את המטופל כאדם שלם אלא מתרכזת בחלקיו או באיבריו הנפרדים ומטפלת במחלה ולא באדם. מגישה מפרקת זו נגזרים חסרונות אחדים. ראשית, הרפואה המדעית איננה מדגישה את חשיבותן של תזונה נאותה ופעילות גופנית לשמירת הבריאות (רפואה מונעת); שנית, היא אינה נותנת משקל נאות להשפעת הנפש על הגוף; שלישית, היא רואה את המחלות כשדה קרב בלבד (קרב נגד עישון, קרב נגד סרטן) ואת התרופות כנשק קטלני (אנטיביוטיקה, אנטי-דלקתי). בריאוּת נתפסת לפי גישתה כהעדר מחלה, ולא כאיזון והרמוניה.

ב. הרפואה המדעית פועלת דרך מערכות הרפואה הציבורית, ומטפלת באוכלוסיות גדולות בלי לתת תשומת לב מספקת לפרט. במערכת ציבורית יעיל ביותר לפרק את האדם למרכיביו ולטפל בהם בנפרד; אלא שיעילות זו היא חרב פיפיות: הרופא המאבחן בודק את המטופל דקות ספורות ושולח אותו אל מומחה, העשוי להעבירו הלאה אל מומחים נוספים. מבנה זה של מערך הבריאות מפריע לגיבוש יחס אישי ואנושי אל המטופל.

ג. הרפואה המדעית גורמת תופעות לוואי שליליות רבות עקב שימוש מיותר בתרופות או עקב שימוש בתרופות במינון גובר והולך כפתרון לבעיות כרוניות, וחלק גדול מהשימוש בשיטותיה הפולשניות כרוך בסיכונים גדולים.

ד. טעות בטיפול או רשלנות רפואית ברפואה המדעית, תוצאותיה הרות אסון (קטיעת איברים, שיתוק ואפילו מוות).

ה. יש מחלות (כגון סרטן בשלב מתקדם) ומצבים (כמו כאבי גב כרוניים) שלרפואה המדעית אין מענה עליהם.

ו. הרפואה המדעית איננה בהכרח הטובה ביותר לריפוי בני אדם; ייתכן שההשתתפות הנפשית הפעילה של הפרט חיונית לצורך ריפוי, והרפואה המדעית מתעלמת מהיבט זה, או מכל מקום איננה מייחסת לו חשיבות ועקביות הראויות לבדיקה רצינית, וזאת אף-על-פי שהכול מכירים בהשפעת הפְּלָצֶבּוֹ (placebo). התעלמות הרפואה המדעית מכוחם של הרוח והרצון להשפיע על הגוף מעודדת את הפרט להסיר מעצמו את האחריות לשמירת בריאותו; גישה מתעלמת זו מרפה את ידי הפרט מליטול חלק פעיל במניעת מחלותיו ותחלואיו באמצעות אימוץ אורח חיים תקין.

ז. הרופא הנוקט ברפואה המדעית נתון בקונפליקט בין שתי מחויבויות: המחויבות לאמת המדעית לעומת המחויבות לטיפול ולריפוי. הרפואה המדעית מחנכת את הרופא להיצמד למדע ולא להפעיל שיטות "לא מדעיות" גם אם הוא נוטה להאמין ששיטות אלה יבריאו את המטופל או יועילו לו.

ח. רופאי הרפואה המדעית פועלים כגילדה, והתנגדותם לתת לגיטימציה לעוסקים ברפואה החלופית, שאינם רופאים, נובעת משיקולים כלכליים.

ט. הממסד הרפואי נוקט במוסר כפול: הוא מאשים באופן גורף את כל העוסקים בשיטות הריפוי החלופיות בחוסר מדעיות, בעוד שמטפלים מתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מקובלים עליו, אף-על-פי שהבסיס המדעי של הרפואה הנפשית צריך להיראות בעיניו בעייתי לא פחות מזה של הרפואה האלטרנטיבית.

 

2.3 טענות בזכות הרפואה המדעית

בזכות הרפואה המדעית נוהגים להביא את הטענות האלה:

א. הרפואה המדעית מרפאת מחלות ומטפלת בהצלחה במצבי חולי שונים יותר מכל רפואה אחרת.

ב. הרפואה המדעית בוחנת ומתקנת את עצמה, מתחדשת ללא הרף ומתקדמת כל העת באיכות טיפוליה.

ג. הרפואה המדעית מיוסדת על המדע המודרני, משתמשת בכלים מדעיים ופתוחה להערכה ולבדיקה מדעית של יעילות שיטותיה.

ד. מוסדות הרפואה המדעית קובעים כללי אתיקה ברורים ונחרצים ביחס לרשלנות רפואית, להונאה, לחובות הרופא ועוד. כמו כן נוהגת הרפואה המדעית על-פי כללים מפורשים וזהירים בכל הנוגע לאישור תרופות ודרכי טיפול חדשות ולעריכת ניסויים קליניים.

 

2.4 טענות נגד הרפואה החלופית

המצדדים בשיטה המדעית (רופאים, מדענים ואחרים) מפנים את הטענות האלה כנגד הרפואה האלטרנטיבית:

א. חרף התפשטותה של הרפואה המשלימה ברחבי העולם, מרבית שיטותיה לא הוערכו בכלים מדעיים ובניסויים מבוקרים. בנוסף לכך, חלק מפעילי הרפואה החלופית טוענים כי אי אפשר, בעיקרון, להעריך את שיטותיהם הערכה מדעית-תקנית, ולפיכך הם מסתמכים על עדויות אנקדוטליות בלבד ועל אמונות.

ב. במחקרים המדעיים המעטים, שנועדו להעריך את יעילותם של טיפולים אלטרנטיביים, לא הודגמה בדרך כלל כל תועלת, ואם נמצאה כזו - היא לא חרגה מעבר לצפוי מתוצא הפלצבו.

ג. מרבית השיטות החלופיות מבוססות על תורות החסרות כל בסיס מדעי, ולמושגי המפתח שלהן אין כל קשר לידע המדעי המודרני.

ד. הרפואה האלטרנטיבית מזיקה למטופל כשהוא משתמש בה באופן בלעדי במקום להסתייע ברפואה המדעית. הזנחת דרכי הריפוי הקונוונציונליות מביאה במקרים לא מעטים להידרדרות במצב המטופל, והיא עלולה לסכן את חייו.

ה. קיימות עדויות מצטברות על נזקים לא מבוטלים הכרוכים בטיפולים חלופיים.

ו. ההונאה בקרב מטפלים אלטרנטיביים מגיעה לממדים אדירים.

 

3. הרפואה האלטרנטיבית לסוגיה: חמש דוגמאות

בסעיף זה נתעכב על כמה סוגים של רפואה חלופית השכיחים במערב, ונבחן באיזו מידה הם עומדים בקריטריונים מדעיים.

 

3.1 אקופונקטורה

הרפואה הסינית, המכונה גם "רפואה סינית מסורתית" (Traditional Chinese Medicine, TCM), מחזיקה אוסף אדיר של פרקטיקות עממיות. היא מושתתת על התיאוריה שלגוף יש אנרגיית חיים, "צ"י" (או "קי" בגלגולה היפני), וזו זורמת דרך 14 ערוצים המכונים גִ"ינְגְלוּאוֹ (jingluo) או מֶרידיאנים (meridians), שמהם מתפצלים ענפים המתחברים לאיברי הגוף ולמערכותיו. מחלה נובעת מחסימת זרימתו של הצ"י או מהפרת האיזון בין שני הכוחות הקוסמיים, "יִין" ו"יאנג". יין, שמשמעו ירח, הוא עיקרון פסיבי (רך, רטוב, קר, חשוך, נקבי), ואילו יאנג, שפירושו שמש, הוא עיקרון פעיל (קשה, יבש, חם, מואר, זכרי). האקופונקטורה, שהיא אחת הפרקטיקות של הרפואה הסינית המסורתית, אמורה להסיר את החסימה, ולהשיב לתקנו את האיזון בין היין והיאנג. כמו כן היא אמורה לאזן בין "חמשת היסודות" (elements), שהם מושגים בסיסיים נוספים בפילוסופיה הסינית העתיקה: מים, אש, אדמה, עץ ומתכת. היסודות הללו כרוכים בעונות השנה, ואף הם משפיעים על ההרמוניה של הגוף.

שיטות האבחון ברפואה הסינית המסורתית כוללות שאלות בנוגע לאורח חייו של המטופל, בירור תולדות מחלתו, תצפיות בעורו ובלשונו, האזנה לקולות נשימתו ובדיקות דופק. בעוד שברפואה המדעית מכירים בדופק יחיד שמקורו בפעימות הלב (ניתן להבחין בו בנקל ביד, בצוואר, ברגליים ועוד), ברפואה הסינית מדובר על כמה וכמה סוגים של דופק ביד, ולהם עשרים עד שלושים תכונות טיפוסיות המשקפות מצבי צ"י שונים.

בדיקור המסורתי, כפי שהוא נהוג היום, מחדירים מחטים מפלדת אַל-חֶלֶד למקומות שונים בגוף; לעתים מעבירים דרכן זרם חשמלי בתדר נמוך להגברת העירור. בשיטת השיאצו (shiatsu, acupressure) מפעילים לחץ באמצעות האצבעות במקום להשתמש במחטים. בטכניקה נוספת, הנקראת הבערת-מוֹקְסָה (moxibustion), מבעירים סיבים צמחיים המונחים על העור, ובשיטה אחרת מניחים על העור כוסיות ממולאות אוויר חם ומושכים אותן ליצירת וָקוּם ("כוסות רוח"). הטיפול ממוקד ב"נקודות אקופונקטורה" האמורות לשכון ברחבי הגוף. במקור, לפני כאלפיים שנה, היו ידועות 365 נקודות כאלה (כימות השנה), אך ברבות הימים זוהו נקודות נוספות, וכיום מדובר בכאלפיים. יש מטפלים הממקמים את המחטים בסמוך לאתר המחלה עצמה, בעוד שאחרים בוחרים למקם אותן על-פי הסימפטומים של המחלה.

פרקטיקה אחרת של הרפואה הסינית המסורתית נקראת צ"י-קוּנג (Chi kung), או בנוסחה היפני - קי-גוֹנג (qi gong). אף היא אמורה להשפיע על זרימת האנרגיה הוויטאלית, וזאת באמצעות נשימה עמוקה וטכניקות של התרכזות והרפיה שמפעיל המטופל עצמו, או באמצעות העברת אנרגיה מקצות אצבעותיו של מטפל-מומחה אל המטופל.

ראוי לציין כי יש מטפלים הדוחים את תורת המרידיאנים והצ"י, וטוענים שהדיקור מעמעם כאב באמצעות מנגנונים כגון יצירת אֶנדורפינים (endorphins), שהם חומרים משככי כאב המופרשים בגוף באורח טבעי, כידוע מן הרפואה המדעית. לפי הסבר אחר, שהוא חלק מ"תיאוריית השערים" (gate theory), עירור אותות חשמליים מנקודות האקופונקטורה, דרך סיבי עצב הרגישים לכאב, מונע מדחפים עצביים שמקורם באיבר הכואב בגוף מלהגיע אל המוח. מנגנון פעולה נוסף, שהוצע לאחרונה (Cho et al., 1998), קובע כי הדיקור פועל בתיווכה של קליפת המוח, ולא באמצעות קשר ישיר בין נקודות האקופונקטורה לאיברים ההיקפיים. להסברים אלה, המנסים להיעגן במדע, אין (עדיין?) אישוש של ממש.

בניגוד לטענה הרווחת, לא נעשה בסין שימוש שגרתי באקופונקטורה לצורכי הרדמה ואלחוש בניתוחים. דיקור לצורך הרדמה מתבצע שם רק בכ- 10% מן המנותחים, שהם אנשים הנוחים לסוגסטיה ואולי אף להיפנוזה; לעתים רחוקות בלבד משתמשים בדיקור בניתוחי חזה או בטן, שבהם נחוצה הרפיית שרירים; יתר על כן, גם כאשר מבצעים את הדיקור, ברוב המקרים מספקים למועמד לניתוח, בנוסף לכך, גם תרופות נרקוטיות רגילות. השימוש באקופונקטורה בסין לטיפול במצבים אחרים גם הוא אינו דומיננטי, והרפואה המדעית היא השלטת שם.

כל המדינות באמריקה הצפונית ומרבית מדינות אירופה מתירות לאנשים להציע ולתת טיפולים בדיקור. בארצות מסוימות, וביניהן ישראל, מותר הטיפול רק מידי רופאים או רק בפיקוח רופא. במדינת קליפורניה, שבה מוצע הטיפול בדיקור בין השאר להפסקת עישון, להורדת יתר לחץ דם, להפחתת עודף משקל, לטיפול בכשל הלב, לטיפול בדלקת פרקים ועוד, החקיקה הנוגעת לאקופונקטורה מתירה למטפלים לפרסם מודעות בדבר יעילות הדיקור ביחס לכל מחלה להוציא את הסרטן, בתנאי שבפרסומת אין הבטחה לריפוי. חברות רבות לביטוח רפואי מכסות הוצאות טיפול בדיקור (גם בישראל), בייחוד אם הוא נעשה על-ידי רופא. משרד הבריאות בישראל עומד להוציא בשנת 1999 תקנות חדשות לגבי העיסוק בדיקור על-ידי מי שאינם רופאים; האקופונקטוריסטים הללו יידרשו לקבל רישוי מיוחד בהתאם לכללים שתקבע הוועדה שישבה על המדוכה בסוף שנת 1998.

 

3.1.1 הכשרה באקופונקטורה

במרבית בתי הספר לרפואה בארצות המערב אין הדיקור חלק מתכנית הלימודים. עם זאת, חסידי השיטה אומרים שבארה"ב ובקנדה לבדן יש כמה אלפי רופאים המשתמשים בדיקור לצורכי ריפוי וטיפול. בארה"ב, באירופה ובישראל יש כמה וכמה בתי ספר לרפואה (המסונפים בחלקם לאוניברסיטאות מכובדות לכל הדעות), המציעים קורסים באקופונקטורה לרופאים מדופלמים. במדינות שונות בארה"ב, מטפלים בדיקור שאינם רופאים עשויים להציג את הכשרתם באמצעות דיפלומות ותארים המוכרים (לפחות בחלקם) על-ידי משרד החינוך האמריקני:

Certified Acupuncturist (C.A.), דהיינו מדקר מדופלם, תואר המוענק לאחר עמידה בבחינות;

Master Acupuncturist (M.A.), הניתן לאחר בחינות כשירוּת;

Diplomate of Acupuncture (Dpl. Ac.), תואר הניתן על-ידי ארגון בשם "האגודה הלאומית לרישוי מדקרים" (National Commission for the Certification of Acupuncturists, NCCA);

Oriental Medical Doctor (O.M.D.; M.O.D), כלומר דוקטור לרפואה מזרחית, תואר שאינו מוכר;

Doctor of Philosophy (Ph.D) לאקופונקטורה, המוענק על-ידי מכונים ובתי ספר שאינם מוכרים כמוסדות להשכלה גבוהה.

גם בישראל קיימים מכונים אחדים המציעים הכשרה בדיקור, אך אין הם מוכרים כמוסדות להשכלה גבוהה. בשנת 2000 הוגשה בקשה למועצה להשכלה גבוהה, מטעם אחד המוסדות האלה, להכרה אקדמית.

 

3.1.2 מעמדה המדעי של האקופונקטורה

בשנת 1991 פרסמה המועצה הלאומית נגד הונאה ברפואה בארה"ב (National Council Against Health Fraud, NCAHF) נייר עמדה ובו פירטה את יחסה למעמדה המדעי של האקופונקטורה:

· דיקור הוא שיטת ריפוי לא מוכחת;

· התיאוריה והפרקטיקה של האקופונקטורה מיוסדות על מושגי בריאות וחולי פרימיטיביים ודמיוניים, שאין להם כל קשר לידע המדעי;

· במחקרים משנות ה- 70 וה- 80 לא הודגמה הצלחה כלשהי של דיקור בריפוי מחלות;

· ההשפעות שיש לאקופונקטורה על מטופלים הן כנראה תוצאה של מנגנונים פסיכולוגיים;

· יש להגביל את השימוש בדיקור לסביבות מחקר שבהן נקוטות בקרות נאותות;

· אין לדרוש מחברות לביטוח רפואי לכסות הוצאות טיפול באקופונקטורה;

· יש לבטל בהדרגה את רשיונותיהם של מטפלים חובבים העוסקים בדיקור.

(פרטים נוספים על עמדת המועצה בסוגיה זו ובאחרות זמינים באתר: http://www.ncahf.org.)

ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization, WHO) סיכם כארבעים מצבים שלגביהם הועלו טענות תכופות על יעילות הטיפולים בדיקור, ובהם: כאבים כרוניים ואקוטיים, דלקות פרקים ועצמות, מגבלות שונות בשרירים ובעצבים כגון שיתוק וחֵירשות, עישון, הפרעות אכילה, דיכאון, פצעי בגרות, כיבי קיבה, עצירות, סרטן ומיגרנות.

באמצע שנות השמונים של המאה ה- 20 פורסם מאמר סיכום (Richardson and Vincent, 1986), שבו נותחו כשלושים מחקרים על השפעת דיקור על כאב, שכולם יצאו לאור בכתבי עת מדעיים. ב- 15 מהם לא נראה שום הבדל בין קבוצת הטיפול לקבוצת הביקורת, ובאחרים הודגמה עדיפות בקבוצת הדיקור על פני קבוצת הביקורת (אף כי לא כל הביקורות היו שוות: בחלק מהמחקרים קיבלה קבוצת הביקורת טיפול "דמוי אקופונקטורה", כלומר קירוב מחטים לעור בלא החדרתן; במחקרים אחרים ניתן לקבוצת הביקורת טיפול רפואי, ועוד). המועצה הלאומית נגד הונאה ברפואה בארה"ב בדקה מחקרים אלה ונוספים, והגיעה למסקנה כי יעילות הטיפול המדוּוַחת עומדת ביחס הפוך לאיכות התכנון במחקרים הנדונים: ככל שהתועלת המדווחת רבה יותר, כן קטן טיב התכנון; כמו כן, במרבית המחקרים שבהם נמצא הדיקור יעיל, היה מספר המטופלים קטן מכדי להיות בעל משמעות סטטיסטית; בניסויים שתוכננו היטב, ואשר כללו את מספר הביקורות הרב ביותר ואת מספר המשתנים הרב ביותר, לא נמצא כל הבדל בין קבוצות הטיפול לקבוצות הביקורת. אפידמיולוגים הולנדיים (Ter Riet et al., 1990) פרסמו מסקנות דומות מ- 91 ניסויים קליניים שונים, שבהם הסתייעו בדיקור למטרות ריפוי.

עם זאת, ב- 1997 נערך כנס בחסות מכוני הבריאות הלאומיים (NIH), גופים מדעיים מכובדים ביותר המייצגים את הממסד הרפואי בארה"ב, ובו הוכרז:

קיימות ראיות מדעיות מספיקות בדבר הערך של האקופונקטורה, המצדיקות את הרחבת השימוש בשיטותיה במסגרת הרפואה הקונוונציונלית ואת העמקת המחקר על יעילותן של שיטות אלה מן הבחינה הקלינית והפיזיולוגית.

הצהרה זו לא שיככה את המחלוקת, ובין השאר טען ראש המועצה הלאומית נגד הונאה ברפואה בארה"ב (NCAHF), שבכנס נבחרו להשתתף בעיקר חסידי הדיקור, ושלא ניתן בו ייצוג הולם למדענים.

באותו כנס סוכמו גם הדברים האלה:

· התיאוריה הכללית של האקופונקטורה מבוססת על ההנחה, שקיימים דפוסים לזרימת אנרגיה (צ"י) בגוף, שהם חיוניים לבריאות. חסימות בזרימה זו אמורות להוביל למחלות. המדקר יכול לתקן את ההפרעות בזרימה ולאזנן, וזאת באמצעות נקודות מסוימות הסמוכות לעור.

· האקופונקטורה מתרכזת ביחס הוליסטי אנרגטי כלפי המטופל, ולא באבחון ובטיפול הממוקדים במחלות.

· חרף המאמצים הגדולים שנעשו בניסיון להבין את האנטומיה והפיזיולוגיה של נקודות הדיקור, הגדרתן ואפיונן שנויות במחלוקת. חמקני אף יותר הוא הבסיס המדעי של מושגי מפתח ברפואה המזרחית המסורתית, כגון זרימת צ"י, מערכת המרידיאנים ותורת חמשת היסודות. קשה ליישב מושגים אלה עם המידע הביו-רפואי העכשווי, אף-על-פי שהם מוסיפים לשמש את המדקרים בהערכת המטופלים ובקביעת הטיפולים.

שני הציטוטים האחרונים הובאו מתוך:

Acupuncture: NIH Consensus Statement 15: (5), November 3-5, 1997.

האם נכונה הסברה כי האקופונקטורה נטולת סיכונים? במאמר שפורסם לפני שנים אחדות בכתב העת הרפואי "לַנצֶט" (Norheim and Fonnebe, 1995), דוּוח על סקר שנערך בקרב למעלה מאלף רופאים נורווגיים במטרה לבדוק את הסיכונים שבדיקור. הרופאים האלה סיפרו על 66 מקרי זיהום, 25 מקרים של פגיעה בריאות, 31 מקרים של הגברת הכאב ו- 80 מקרים אחרים של סיבוכים. דיווחים דומים התקבלו בארצות שונות.

 

3.2 הומֵאופתיה

הומאופתיה היא שיטת ריפוי המושתתת על שימוש בכמויות זעירות של חומרים. הרופא הגרמני בן המאות ה- 18 וה- 19, הָנֶמָאן (Samuel Christian Hahnemann), נחשב לאבי השיטה, והוא שטבע את השם הומאופתיה, מן המילים היווניות הוֹמֶאוֹ (homeo, דומה) ופאתוס (pathos, סבל או מחלה). הומאופתיה פירושה אפוא "כמו מחלה". הָנֶמָאן טבע גם את המונח אָלוֹפָּתיה (allopathy), דהיינו "נוגד מחלה", ובשם זה מכנים ההומאופתים את הרפואה המערבית המדעית עד היום. הנֶמאן התייחס בשלילה אל התרופות הקונוונציונליות בנות זמנו, אשר גרמו - על-פי הבדיחה - יותר מקרי מוות מן המחלות עצמן. הוא טען כי רוב המחלות נובעות מ"עקצוץ מודחק" (supressed itch), שכונה בפיו "פּסוֹרה" (psora), המפריע לגוף לרפא את עצמו. הגוף יכול להתגבר על מחלות באמצעות ה"כוחות הוויטאליים", אם אך יינתן לו גירוי קל. הנֶמאן ניסח שני עקרונות: הראשון היה הרעיון ש"הדומים מרפאים את הדומים" (בלטינית: Similia similibus curentur), כלומר - חומר המעורר באדם בריא סימפטומים נתונים מתאים לרפא חולה המפגין סימפטומים דומים. העיקרון השני שלו קבע כי יעילות התרופה ההומאופתית גדלה ככל שקטן המינון שלה. לפיכך השתמש הנֶמאן בחומרים מדוללים מאוד. על-פי עקרונותיו, הכנתן של תרופות הומאופתיות כוללת כמה וכמה שלבים: בתהליך המכונה "פוטֶנטיזָציה" (potentization, דהיינו - הגברת החוזק או העצמה), נלקח החומר הטבעי המקורי ונמהל ביחס של 1:99 (חלק אחד של החומר ל- 99 חלקי המֵמֵס, שהוא בדרך כלל כוהל או מים) לקבלת תמהיל שהפוטֶנציה שלו היא "C1"; תמהיל זה מדוּלל בעצמו ביחס של 1:99 לקבלת תמהיל "C2", וכן הלאה. בסולם מיהול אחר, על בסיס מיהולים ביחס של 1:9, נקראים התמהילים "D1", "D2" וכו". בין מיהול אחד לרעהו מנערים כל תמהיל בחזקה, כדי לשחרר את "אנרגיית הריפוי" של התרופה.

ההומאופתים מדגישים שהם עושים שימוש בחומרים טבעיים בלבד. הנה דוגמאות אחדות מן האקזוטיים שבחומרי הטבע האלה: דבורים כתושות (Apis mellifica) וזבובי ספרד ("חיפושיות האבעבועות", Cantharis); ארס נחשים (Lachesis; Crotalus horrides); צמחים רעילים כגון רוש עקוד (hemlock; Conium), חונק הדב (monkshood; Aconite), סולנום שחור (Belladonna), חיננית ההרים (mountain daisy; Arnica) ואוג ארסי (poison ivy; Rhus toxicodendron); יסודות ומינרלים כמו קַדמיום, גפרית, סיליקה, מלחים שונים וזַרניך (ארסֶן, arsenic).

הנֶמאן ותלמידיו קבעו את התאמת התרופות למחלות אחרי שערכו ניסויים על עצמם. הם אכלו מינרלים מסוימים וחלקים שונים של צמחים ובעלי חיים, וצפו בסימפטומים שהסתמנו בהם, בתהליך שכונה "אימוּת" (?proving?). הממצאים מהתצפיות האלה סוכמו בספר Materia Medica, המשמש כתנ"ך של ההומאופתים עד היום. ההומאופתים המודרניים מדגישים כי בעת האבחון המטפל מנסה לרדת לחקר סימני המחלה של המטופל בשלמותם, כולל סימפטומים פיזיים ונפשיים. לשם כך הם נוהגים בגישה הוליסטית, ובמהלך בדיקת המטופל בוחנים את "ההיסטוריה ההומאופתית" שלו, המביאה בחשבון שאלות כגון: האם אתה חש עצבות בהקשיבך למוזיקה? האם יש לך אישיות קרירה? האם אתה אוהב סדר? המידע המתקבל מהשאלות האלה מצורף לסימפטומים של המטופל וכן ל"קונסטיטוציה" (?constitution?) שלו, התלויה במופעים כגון צבע השיער ובהירות העור ובתכונות אופי ומזג כגון עליצות, ביישנות ורגזנות. על סמך כל אלה מתאים ההומאופת תרופה ייחודית לטיפול באדם "בשלמותו".

ההומאופתיה שכיחה מאוד באירופה: 40% מרופאי צרפת והולנד, 37% מרופאי אנגליה ו- 20% מרופאי גרמניה משתמשים בה (ראה Fisher and Ward, 1994), והיא זוכה לחסידים מפורסמים כגון בני משפחת המלוכה בבריטניה. היא פופולרית מאוד גם בהודו (שבה יש למעלה ממאה מכונים המלמדים הומאופתיה). בארה"ב נוטלים מתרופותיה בכל שנה כמה מאות אלפים של אמריקנים.

בתי חולים הומאופתיים באנגליה הם חלק אינטגרלי של שירותי הבריאות הציבוריים במדינה (National Health Service, NHS), אף כי לאחרונה החלו מועצות עירוניות מסוימות לערער על כך (רשות הבריאות בלונדון, לדוגמה, החליטה לחדול מלממן טיפולים הומאופתיים בבית החולים ההומאופתי המלכותי שבעיר, בנימוק שאין די ראיות התומכות ביעילות ההומאופתיה (ראה Wise, 1997). בארה"ב, בניגוד לתכשיריהן של רפואות חלופיות אחרות, כל התרופות ההומאופתיות המופיעות בספר Homeopathic Pharmacopedia of the United Statesאושרו על-ידי מִנהל המזון והתרופות (Food and Drug Administration, FDA) בזכות העובדה, שהשימוש בהן רווח מזה שנים רבות. (ויש האומרים שהאישור ניתן בעיקר הודות לעובדה, שאת החקיקה הפדרלית משנת 1938 בדבר חומרי מזון, תרופות וקוסמטיקה )ה- (Federal Food, Drug and Cosmetic Act הוביל בקונגרס האמריקני הסנטור קופלנד (Copeland), שהיה בעצמו רופא הומאופת.)

 

3.2.1 מעמדה המדעי של ההומאופתיה

ניתן אולי להבין שאבי השיטה הנֶמאן, שפעל לפני כמאתיים שנה, לא חשב שיש בעיה כלשהי עם תמהיל מטיפוס "C30", ויכול היה לסבור שהוא יעיל ביותר, שכן המבנה האטומי של החומר לא היה מוכר לו, והוא לא ידע שאי אפשר לחלק חומר לחלקים הולכים וקטנים עד אינסוף. חישוב פשוט מראה כי החל מתמהיל "C12" (או "D24"), הסיכוי למצוא בתמיסה ולוּ מולקולה אחת של החומר המקורי הוא זניח (גם אם מתחילים עם מול שלם של החומר, כלומר - עם מספר אבוגדרו של מולקולות, בליטר אחד של תמיסה).

ההומאופתים טוענים כי "תמצית" החומר (ה"אֶסֶנציה" שלו, essence) נותרת במים גם כשאין בהם כבר מולקולות. ב- 1988 טענו האפידמיולוג והאימונולוג ז"אק בֶּנבֶניסְט ועמיתיו מהמכון היוקרתי INSERM בצרפת, כי מצאו שחומרים שנמהלו לדרגות מיהול קיצוניות מותירים עקבות "זיכרון" במים. בכך סללו את הדרך למתן בסיס מדעי לכאורה לפעולת התרופות ההומאופתיות (Poitevin, Davenas and Benveniste, 1988). במחקרם דיווחו על תמיסת נוגדנים שהוסיפה לגרום תגובה ביולוגית גם לאחר שהנוגדנים נמהלו פי 1030, כלומר לדרגה כזו שלא היו בתמיסה כל מולקולות פרט לממס. הממצאים תוארו גם בעיתון המדעי המכובד Nature (ראה Davenas et al., 1988), ושם נאמר כי מנגנון הפעולה היה כנראה דבר מה חדש, כגון העברת מידע ביולוגי אל הארגון המולקולרי של המים. עורך העיתון נייצ"ר, ג"ון מאדוקס, הסב את תשומת לב הקוראים לנושא (Maddox, 1988), בציינו שהמחקר חייב להיות מוטעה; הוא הוסיף כי הקוראים המעריכים (ה- reviewers) לא זיהו במחקר כל שגיאה של ממש; לכן, חרף ספקנותו, בשם השמירה על חופש הדיווח המדעי, החליט לפרסם בעיתונו את הממצאים (ואף לתת במה לבנבניסט להשיב למתקיפיו (Benveniste, 1988). ואולם, בגלל הספקנות הוטס למעבדתו של בנבניסט בצרפת, במימון העיתון נייצ"ר, צוות בן שלושה אנשים (הפיזיקאי מאדוקס עצמו, ביולוג-סטטיסטיקאי שהתמחה ברמאויות מדעיות וכן קוסם ידוע), כדי לחזות בניסויים חוזרים. בניסויים חוזרים אלה לא הצליחו בנבניסט ועמיתיו לשחזר את ממצאיהם המקוריים, ועל כך דיווח הצוות לקוראי נייצ"ר (Maddox, Randi and Stewart, 1988). מאמרי המערכת של מאדוקס עוררו אחרים לנסות ולחזור על ממצאיו של בנבניסט, ובאחד הניסיונות הללו, שפורסם אף הוא בנייצ"ר כעבור שנים אחדות (Hirst et al., 1993), דוּוַח כי לא עלו במחקר החוזר שום תוצאות העומדות בהתאמה עם אי אילו מממצאיו של בנבניסט. אף-על-פי שמאז לא פורסם שום מחקר אחר המשחזר את ממצאיו של בנבניסט ומאששם, מוסיפים הומאופתים לנפנף בהם (ראה, למשל, Jonas and Jacobs, 1996). יתר על כן, בנבניסט עצמו טוען שבידיו תוצאות נוספות רבות המעידות על השפעתן הביולוגית של תמיסות מהולות מאוד, אלא ששום עיתון מדעי אינו מוכן לפרסמן (Benveniste, 1998). אחת מתוצאותיו אלה היא העברת "מידע הומאופתי דיגיטלי" בדואר האלקטרוני (Aefssa et al., 1997).

מלבד ההסבר הרעוע על "עקבות זיכרון במים", הוצעו רעיונות אקזוטיים אחרים בניסיון לבסס את מדעיותה כביכול של ההומאופתיה: שניים מהם, המסתמכים על תיאוריית הכאוס ועל מכניקת הקוואנטים (ראה, שוב, Jonas and Jacobs, 1996) נדחו על הסף על-ידי פיזיקאים (ראה, למשל, Park, 1997). וטענה חדשה בנידון - היכולת לזהות עקבות חומרים במים באמצעות תהודה מגנטית גרעינית (ראה Ullman, 1998) - הופרכה אף היא (Wagner, 1998).

מקצת ההומאופתים טוענים שלא ניתן, בעיקרון, לבצע בהקשר להומאופתיה ניסויים מבוקרים עם הקצאת נבדקים מקרית, כנדרש בבדיקה מדעית, וזאת משום שכל מטופל הוא מקרה ייחודי ויחידני, ואי אפשר להכלילו בקטגוריה מסוימת. בניגוד לרופאים המדעיים, היכולים להשוות למשל בין שתי תרופות שונות הניתנות לאלף חולי סוכרת, ההומאופתים אינם מסוגלים למצוא מספר רב כל כך של מטופלים שיש להם בדיוק אותם סימפטומים (שהרי לפי ההומאופתיה, אותם אלף חולי סוכרת נבדלים אלה מאלה בסימפטומים שלהם "בשלמותם": יש להם "קונסטיטוציות" אחרות, היסטוריות נבדלות וכו"). המדענים טוענים מנגד, כי אם התרופות ההומאופתיות אינן ניתנות לבחינה מדעית, הרי שהתיאוריה ההומאופתית אינה מדעית, בעיקרון.

במאמר סקירה על מחקרים מדעיים לבדיקת יעילותם של טיפולים הומאופתיים (Wagner, 1997) מצוטטים חמישה מחקרים מבוקרים משנות ה- 90 של המאה ה- 20, וכן מובאות בו תוצאות סקירה של 107 ניסויים קליניים מבוקרים משנים קודמות (Kleinjen et al., 1991). בכל המחקרים המבוקרים האלה, אשר בדקו נושאים מגוונים כגון שיכוך כאב, ריפוי דלקות שונות, הקלה או ריפוי במצבי שלשול, נזלת, אלרגיה ואסתמה, לא נמצא שום אפקט חיובי של הטיפול ההומאופתי. במאמר סקירה נוסף נבדקה השאלה אם יש ראיות להשפעה הומאופתית מעבר לפלצבו (Linde et al., 1997). הפרשנות של מאמר סקירה זה שנויה במחלוקת; חסידי ההומאופתיה רואים בו אישוש לטענותיהם, בעוד שהספקנים מצביעים על מסקנות הפוכות (ראה, למשל, Benveniste, 1998; Vandenbrouke, 1997).

נציבות ארצות האיחוד האירופי הקימה ועדת מומחים לבדיקת ההומאופתיה. בוועדה, שנקראה "קבוצת המחקר לרפואה הומאופתית" (Homeopathic Medicine Research Group, HMRG) נכללו חוקרים הומאופתיים שהם גם רופאים, סטטיסטיקאים, פרמקולוגים ואפידמיולוגים קליניים. הוועדה בדקה 184 מחקרים שבהם דוּוַח על הצלחות בטיפול הומאופתי, ופרסמה מסמך ארוך (Commission of the European Communities, December 1996), ובו שלוש המסקנות האלה:

· מתוך 184 המחקרים שנבדקו, רק ב- 17 היו התכנון והצגת הממצאים נאותים דיים כדי להצדיק התייחסות כלשהי;

· בחלק מ- 17 המחקרים האמורים, ייתכן שהתגלתה השפעה שהיא מעבר לצפוי מאפקט הפלצבו;

· מספר הנבדקים בכל 17 המחקרים הללו היה קטן מכדי להעניק לממצאים משמעות, ולכן אי אפשר להסיק כל מסקנה חיובית בדבר יעילות הטיפולים ההומאופתיים שדווחו במחקרים הנדונים.

ב- 1994 פרסמה המועצה הלאומית נגד הונאה ברפואה בארה"ב (NCAHF) המלצות אחדות, וחלקן מובאות להלן:

· לציבור הצרכנים: יש לשים לב לעובדה, שתכשירים הומאופתיים אינם נדרשים לעמוד בסטנדרדים המקובלים ביחס לתרופות; אין להפקיד את הבריאות בידי מרפאים ורופאים הומאופתיים.

· למדענים: ההומאופתיה עומדת בניגוד לחוקי היסוד של הפיזיקה, הכימיה והפרמקולוגיה, ויש לצאת כנגד שיווק תרופותיה.

· למִנהל המזון והתרופות האמריקני (ה-FDA): יש לדרוש רישום של תכולתם המדויקת של חומרים בתכשירים הומאופתיים, וזאת במיליגרמים, במיקרוגרמים וכדומה; יש להחיל על התכשירים הללו אותן דרישות המושתות על תרופות בכל הנוגע ליעילותם.

· לנציבות המסחר הפדרלית: יש לעקוב אחר פרסומים מטעים ביחס ליעילות התרופות ההומאופתיות המופצות בקרב הציבור; יש להעניש כחוק את המפרסמים טענות שווא.

· לגופים רפואיים המעניקים רישוי: יש לצאת נגד המטפלים ההומאופתיים על פעילותם הלא מקצועית; יש להעמיד לדין מרפאים הומאופתיים שאין להם רישוי כרופאים על התחזות לרופאים.